A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | אחד מסימני העת הזו, לפחות בעולם המפותח, הוא שאנשים כמהים לשקט ואינם מוצאים אותו. המולת התנועה בכבישים, צפצופים בלתי פוסקים של טלפונים, כריזות באוטובוסים וברכבות, מקלטי טלוויזיה הפועלים בקול רם אפילו במשרדים ריקים מאדם, הם מתקפה בלתי פוסקת של הסחות דעת. המין האנושי מתיש את עצמו ברעש וערג אל היפוכו - בין אם בטבע, על גלי האוקיינוס הרחב או בהתבודדות רוחנית המוקדשת לדממה והתרכזות. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה כותב ממקום המפלט שלו בסורבון, וארלינג קאגה, חוקר ארצות נורווגי, מזכרונותיו מן השממות של אנטארקטיקה, לשם ניסו שניהם להימלט. ולמרות זאת, כפי שמר קורבין מציין ב״תולדות השקט״, קרוב לוודאי שאין יותר רעש ממה שהיה פעם. לפני הצמיגים הפנאומטים, היו רחובות הערים מלאים בחבטות מחרישי אוזניים של גלגלי מתכת ופרסות סוסים על שבילי אבן. לפני הבידוד מרצון בטלפונים ניידים, המו האוטובוסים והרכבות בקולות שיחה. מוכרי עיתונים לא השאירו את מרכולתם בערימה אילמת אלא פרסמו אותה בקולי קולות, כפי שעשו גם מוכרי דובדבנים, סיגליות ודגי קוליס טריים. תיאטראות ובתי אופרה המו ערבוביה של תרועות וקריאות בוז. אפילו באזורים הכפריים נהגו האיכרים לשיר כשעבדו. הם לא שרים היום. מה שהשתנה אינו באמת מפלס הרעש, שגם בני מאות קודמות נהגו להלין עליו, כי אם רמת הסחת הדעת אשר תופסת את החלל אליו היה השקט חודר. שם מופיע פרדוקס אחר, מפני שכאשר הוא כן חודר - במעמקי יער אורנים, במדבר העירום, לתוך חדר שהתרוקן לפתע - הוא לעתים קרובות מערער יותר ממבורך. אימה מתגנבת פנימה; האוזן נתפסת באופן אינסטינקטיבי בכל דבר, בלחשוש של גיצי אש, בקריאת ציפור או רשרוש עלים, שיצילו אותה מן הריקנות הלא מוכרת הזו. אנשים רוצים שקט, אבל לא במידה כזו. |