A theme of the age, at least in the developed world, is that people crave silence and can find none. The roar of traffic, the ceaseless beep of phones, digital announcements in buses and trains, TV sets blaring even in empty offices, are an endless battery and distraction. The human race is exhausting itself with noise and longs for its opposite—whether in the wilds, on the wide ocean or in some retreat dedicated to stillness and concentration. Alain Corbin, a history professor, writes from his refuge in the Sorbonne, and Erling Kagge, a Norwegian explorer, from his memories of the wastes of Antarctica, where both have tried to escape.
And yet, as Mr Corbin points out in "A History of Silence", there is probably no more noise than there used to be. Before pneumatic tyres, city streets were full of the deafening clang of metal-rimmed wheels and horseshoes on stone. Before voluntary isolation on mobile phones, buses and trains rang with conversation. Newspaper-sellers did not leave their wares in a mute pile, but advertised them at top volume, as did vendors of cherries, violets and fresh mackerel. The theatre and the opera were a chaos of huzzahs and barracking. Even in the countryside, peasants sang as they drudged. They don’t sing now.
What has changed is not so much the level of noise, which previous centuries also complained about, but the level of distraction, which occupies the space that silence might invade. There looms another paradox, because when it does invade—in the depths of a pine forest, in the naked desert, in a suddenly vacated room—it often proves unnerving rather than welcome. Dread creeps in; the ear instinctively fastens on anything, whether fire-hiss or bird call or susurrus of leaves, that will save it from this unknown emptiness. People want silence, but not that much. | נושא אחד של התקופה, לפחות בעולם המפותח, הוא השתוקקותם של אנשים לשקט ואי יכולתם למוצאה. שאגת התנועה, צלצול הטלפון הבלתי פוסק, הודעות דיגיטליות באוטובוסים וברכבות, הטלוויזיות הרועשות אפילו במשרד ריק מאדם,--הם מטרד אין סופי ומסיחי דעת. המין האנושי מתיש את עצמו בשאון, ושוחר להיפוכו - בין אם בחיק הטבע, באוקיינוס הרחב ,או באיזושהי התבודדות המוקדשת לדממה ולריכוז. אלן קורבין, פרופסור להיסטוריה, כותב זאת ממפלטו בסורבון, וכן ארלינג קאגג', חוקר נורווגי, בזיכרונותיו על הפסולת של אנטארקטיקה, המקום שלשם שניהם ניסו להימלט. ובכל זאת, כפי שמציין מר קורבין ב"תולדות השתיקה ", קרוב לוודאי שאין בזמננו יותר רעש ממה שהיה פעם. לפני השימוש בצמיגים פנאומטיים היו רחובות העיר מלאים בנקישות מחרישות אוזניים של גלגלי מתכת ושל שעסת פרסות הסוסים על אבני הרחוב, ולפני ההתבודדות מרצון עם טלפונים ניידים,קולות של שיחה מלאו את האוטובוסים והרכבות. מוכרי עיתונים לא הניחו את מרכולתם בערימה אילמת, אלא הכריזו עליה בעוצמה קולית הגבוהה ביותר, כמו מוכרי הדובדבנים, הסיגליות ודגי מקרל טריים. התיאטרון והאופרה היו תוהו ובוהו של קולות חצופים ולגלול קולני. אפילו באיזורי הכפר היו האיכרים מלווים את עבודתם הקשה בשירה. עתה הם חדלו לשיר. השוני הוא לא כל-כך בעוצמת הקול, שהרי גם במאות הקודמות הייתה העוצמה נושא לתלונה. השוני הוא ברמת הסחת הדעת שכובשת את החלל שאליו הדממה עשויה לפלוש. פה מזדקר פרדוקס נוסף כי פלישת הדממה --לעומק יער אורנים, למדבר השומם, או לחדר שלפתע נעזב—תגרום על-פי רוב הרגשה של פחד ולא של הקלה. אימה אז מזדחלת פנימה; האוזן נתפסת אינסטינקטיבית לכל דבר--בין אםזה רחש-מדורה, או ציוץ ציפורים או רשרוש של עלים-- שתציל אותה מריקנות לא ידועה זו. אנשים רוצים דממה, אבל לא כל כך עמוקה. |