Imagine dining in a European capital where you do not know the local language. The waiter speaks little English, but by hook or by crook you manage to order something on the menu that you recognise, eat and pay for. Now picture instead that, after a hike goes wrong, you emerge, starving, in an Amazonian village. The people there have no idea what to make of you. You mime chewing sounds, which they mistake for your primitive tongue. When you raise your hands to signify surrender, they think you are launching an attack.
Communicating without a shared context is hard. For example, radioactive sites must be left undisturbed for tens of thousands of years; yet, given that the English of just 1,000 years ago is now unintelligible to most of its modern speakers, agencies have struggled to create warnings to accompany nuclear waste. Committees responsible for doing so have come up with everything from towering concrete spikes, to Edvard Munch’s “The Scream”, to plants genetically modified to turn an alarming blue. None is guaranteed to be future-proof.
Some of the same people who worked on these waste-site messages have also been part of an even bigger challenge: communicating with extraterrestrial life. This is the subject of “Extraterrestrial Languages”, a new book by Daniel Oberhaus, a journalist at Wired.
Nothing is known about how extraterrestrials might take in information. A pair of plaques sent in the early 1970s with Pioneer 10 and 11, two spacecraft, show nude human beings and a rough map to find Earth—rudimentary stuff, but even that assumes aliens can see. Since such craft have no more than an infinitesimal chance of being found, radio broadcasts from Earth, travelling at the speed of light, are more likely to make contact. But just as a terrestrial radio must be tuned to the right frequency, so must the interstellar kind. How would aliens happen upon the correct one? The Pioneer plaque gives a hint in the form of a basic diagram of a hydrogen atom, the magnetic polarity of which flips at regular intervals, with a frequency of 1,420MHz. Since hydrogen is the most abundant element in the universe, the hope is that this sketch might act as a sort of telephone number. | דמיינו שאתם סועדים בעיר בירה אירופית שאת שפתה המקומית אינכם יודעים. המלצר מדבר מעט אנגלית, ואיכשהו אתם מצליחים להזמין מהתפריט משהו שאתם מזהים, אוכלים ומשלמים עליו. עכשיו במקום זאת דמיינו שאחרי גיחה שהשתבשה, אתם צצים, גוועים ברעב, בכפר אמזוני. לאנשים שם אין מושג כיצד להבין אתכם. אתם מחקים צלילי לעיסה, אותם הם תופשים בטעות כשפתכם הפרימיטיבית. כאשר אתם מרימים ידיכם לסמן כניעה, הם חושבים שאתם מוציאים לפועל מתקפה. קשה לתקשר בלי הקשר משותף. לדוגמה, אין לגעת באתרים רדיו אקטייבים במשך עשרות אלפי שנים; בהנתן שהאנגלית מלפני 1000 שנים בלבד אינה מובנת לרוב הדוברים המודרניים שלה כיום, סוכנויות מתקשות ליצור אזהרות שילוו אשפה גרעינית. ועדות האמונות על כך הציעו כל דבר החל מהצבה של יתדות מבטון, דרך "הצעקה" של אדוורד מונק וכלה בצמחים שיותאמו גנטית וייצבעו בצבע כחול מבהיל. אין ודאות בנוגע לעמידה במבחן הזה של אף אחד מאלה. כמה מהאנשים שעבדו על השילוט באתרי-אשפה כאלה עמדו בפני אתגר גדול אף יותר: תקשורת עם חיים מהעולם החיצון. זה הנושא של "שפות חוצניות", ספרו החדש של דניאל אוברהאוס, עיתונאי ב-Wired. לא ידוע כיצד חוצנים יכילו מידע. על גבי זוג לוחיות שנשלחו בשנות ה-70 המוקדמות של המאה ה-20 על גבי זוג החלליות פיוניר 10 ו-11 מוצגים שני בני-אדם עירומים ומפה גסה כיצד לאתר את כדור הארץ - דברים בסיסיים, שאף הם מניחים שחוצנים יכולים לראות. הסיכוי שכלים מסוג זה יאותרו מזערי ותשדורות רדיו מכדור הארץ המשוגרות במהירות האור בעלות סיכוי רב יותר להקלט. אך כשם שצריך לכוון רדיו ארצי לתדר הנכון, כך יש לעשות גם עם הסוג הבין-כוכבי. כיצד חוצנים ימצאו את הנכון מביניהם? הלוחית בפיוניר נותנת לכך רמז בצורת דיאגרמה פשוטה של אטום מימן, שהקוטביות המגנטית שלו מתהפכת באינטרוולים קבועים בתדירות של 1,420 מגה הרץ. מפני שמימן הוא היסוד הרווח ביותר ביקום, יש תקווה ששרטוט זה ישמש כסוג של מספר טלפון. |